זה הנוף מבית הכנסת של הישוב שלי, לאורך הוואדי יש הרבה מערות נזירים עזובות, עוד במאה הרביעית התגורר באיזור הנזיר הנוצרי חריטון.
זריחות ומלמול פסוקי דזמרה אל מול הנוף המסתורי העלו בי היבט נוסף של ארץ קודש, במובן זה שארכאולוגית האדמה ספוגה בבקשת אלוקים. הנך בבית כנסת ותחתך ממש, עשרות מטרים מתחת לפני השטח, רישומי נזירים ותפילתם. הלל לבדידות לריכוז ולדממה.
אמנם אין קדושה באדמה הממשית, האדמה משמשת רפרנס למשמעות. תמונה זו מצביעה על תכונות כמו הקרבת היקר למען חיי דת הדוקים, נוף שהוא הוראה אל ההתבוננות במופשט, אל עיון בצמד 'אין–סוף'.
מחד, אין זו אדמה בלבד (אובייקט חסר ערך עליו נאמר 'זה הדבר' 'הנה עומק ומטען', לא משכנע? דמיין עומק ומטען למרות הקושי, לא רק ) אלא יש כאן פריט אנושי, שער המערה נוצר בידי אדם והמבנה שימש למחסה או לבית תפילה, על כן נדמה לי שערכם התרבותי גדול יותר מנוף 'טהור' שיד אדם לא עברה בו. מנגד, אין מדובר בדימוי מכוון כמו פסל שכל עיקרו להעביר רעיון אל המתבונן.
ככששיתפתי את י' ברעיון הוא טען כי "כל קדושה של ארץ, אם מסתכלים עליה בהיבטים לא מיסטיים היא עניין רפרנטי ומכאן גם נוסטלגי: הבית הזה חשוב לי כי גדלתי בו, חבל הארץ הזו חשוב לי כי אבותיי התהלכו בו, העיר הזאת משמעותית לי כי פעלו בה הוגים שאני מעריך".
אם כך אולי האוירה בבית הכנסת של נוקדים מיוחדת (ודווקא שם) משום שרואים את העבר הדתי בעניים בעוד נמצאים במרחב הנצרך למשמעות. בעת התפילה ובבית הכנסת האדם מבקש תודעה דתית עמוקה, גם הנוף המדברי עם הרשמים של אנשי הדת העלומים מפיח תודעת קדושה, מכיוון אחר (דת אחרת פולחן אחר) אך הכל שואף אל הנשגב הלוא הוא האלוקים.
הרבה פעמים אנו עוברים ממקום רפה למקום אחר שם נמצא חיזוק, אך הנקודה איתנה חסרה את המעלות של זו הראשונה ונשארנו במין 'או–או' כזה. גם הצורך באומנות מוליך אותנו מהבית אל הגלריה, אך בסוף היום אנו שבים הביתה.
כך כשאנו חושבים על ארץ ישראל כארץ הקודש, קשה לחוש את המושג הזה כשמסביבנו רמזורים ובניינים מפוייחים, מודעות להופעות בבארבי וכלבים אבודים.
הרי התאולוגיה 
מיוחד מאד שֵם, איזה יופי
תפסה אותי התובנה בדבר עדיפות המגע האנושי הקלוש המטופטף על מרחבי אל קמאיים, על פני טבע "טהור"
התהודה הזו מתפרשת אצלי בשני פנים
נקודות האחיזה הקטנות יכולות להתפקד כסימבול ממשי של היאחזות כמו-נואשת של האדם במרחבים אינסופיים ונשגבים. מבני האבן הקטנטנים *מהדהדים את המצב האנושי*; האדם המודע לכחותיו ויחסיותו החולפת, ועם זאת שומר על עמידה (כמעט, אם יורשה, סארטרית) של היאחזות. כמין קורט של אנושיות הירואית שמדגיש את הטעם של ההתבטלות הרילגיוזית מול הנשגב.
או שמא אם נלך בעקבות סארטר במקום אחר, נגיעותיו של האדם מתפקדות כנקודות מאחז ועגינה דרכן האדם המתבונן מייחס את הפראות הבלתי-אנושית. שַעַר-המערה מעשה ידי האדם, אשר מרפרר, כפי שכתבת, אל חריטון הבשר והדם, מאפשר (אי בעית אימא: כופה) לצופה לאמץ את נקודת מבטו ולמעשה *למסגר* את דימוי הנוף חסר הגבולות – וממילא גם פותח אופציה לדיבור אודותיו, כאור בכלי.
שם אתה נהדר
אהבתיאהבתי